<h1>שבלי הלקט סימן קי"ב</h1>
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום. ובית הלל מתירין עם השמש. כלל גדול שסומכין עליו בשבת כל מלאכת ישראל שעושה אותו הגוי בביתו שלגוי והיא מלאכת תלוש והגוי עושה אותו בקבלנות, שעושה אותה כל זמן שרוצה מותר עם השמש. ואע"פ שעושה אותה הגוי בשבת אינה נקראת מלאכת ישראל אלא מלאכת גוי. אבל אם שוכר הגוי לימים, בין שכרו מבעוד יום בין שכרו משחשיכה, בין עושה אותה בחינם בין בשכר, ואפילו תלוש, ואפילו בביתו שלגוי אסור, שכיון שהוא שכיר ליום שבת מלאכת ישראל נקראת. וכן מלאכה שעושה הגוי בביתו שלישראל בכל ענין אסור, בין בשכיר בין בקיבולת בין בתלוש בין במחובר בין מבעוד יום בין משחשיכה, דכיון שעושה אותה בביתו שלישראל בודאי נקראת מלאכת ישראל. וכן פסק רבינו ישעיה זצ"ל. והכי איתא בירושלמי תני אומנין גוים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהן מותר. אמר ר' שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכיר אפילו בתוך בתיהן אסור. במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר, בין בשכיר בין בקיבולת פי' בלשון בעיא קאמר אמר רב אילא בין בתלוש בין במחובר, ובלבד בקיבולת. הא למדת שבמחובר אסור בכל עניין, בין בשכיר בין בקיבולת. ודווקא בתוך התחום כדלקמן. ובתלוש בבית ישראל אסור בביתו של גוי מותר. ודווקא בקיבולת. אבל בשכיר, בין בביתו שלגוי בין בביתו שלישראל אסור. ועוד כתב רבינו ישעיה זצ"ל מה שהיתרנו קיבולת בשבת בביתו שלגוי, דווקא בשכיר דקא עביד אדעתא דנפשיה. אבל בחינם דקא עביד אדעתא דישראל אסור ליתנם לו בערב שבת אלא אם כן ידוע שיכול לגומרה קודם חשיכה. וכל מלאכה שנותן לו בקיבולת מותר ליתן אותה לו בערב שבת עם חשיכה. ואפילו אם אינו שהות לגומרה. אבל ליתנה לו בשבת אסור, דאמירה לגוי שבות. וכל מלאכה שאין נותן (לה) עליה שכר אסור ליתנה לו אפילו מבעוד יום, כמו שפירשנו, כיון דאדעתא דישראל קא עביד. ולא התירו גבי כיס ליתן כיסו לנכרי מבעוד יום להוליכה בשבת אלא מתוך שאדם בהול על ממונו. ותורת מחובר בין בקיבולת בין בשכירות בין בטובת הנאה אסור. ודווקא במקום דמצי ישראל אזיל לגביה בשבתא. אבל אי לא מצי ישראל אזיל לגביה בשבתא, בקיבולת מותר, דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. ואסיקנה הני מילי בשבתות וימים טובים, והוא דליכא מתא דמקרבא להתם. אבל בחולו שלמועד כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, אע"ג דליכא מתא דמקרבא להתם אסור. ועוד כתב כל זה שמתירין בית הלל להיעשות מלאכתו בשכר בשבת, לא שיהנה ממנו בשבת, כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבשם בו ביום, דמשנה שלימה שנינו בפרק כל כתבי הקודש [שבת קכ"ב ע"א] נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור וכול' אלמא כל מלאכה שעושה הגוי בעבור ישראל אסור ליהנות ממנה, ולא מפליג התם בין בחינם בין בשכר, אלא הכל אסור. ולא התירו כאן אלא שתיעשה בשבת ולא יהנה ממנה. ולא התירו נמי אלא בצינעא שלא יכירו כי מלאכת ישראל עושה. אבל אם מכירין כי מלאכת ישראל היא אסור, כדאמרינן בפרק מי שהפך [מו"ק י"ב ע"א] אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. ואמר רב פפא אפילו חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבה להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו שלמועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסיר. ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסם לכל שכיון שיראו אותה מכירין כי היא מלאכת ישראל. ומורי ר' יהודה אחי שיני נר"ו כתב, דלא סבירא ליה האי פסקא, שאם תפר הנכרי בגדיו בשבת בקיבולת שיהא אסור ללובשן בו ביום כיון שנתנם לו לתפור מבעוד יום, דכיון דקיימא לן כבית הלל דשרי עם השמש, מה לי ליהנות ממנו בשבת, מה לי ליהנות ממנו לאחר השבת. ולא דמיא להא דתנן נכרי שהדליק את הנר, דהתם ודאי מסתמא אין אדם נוטל שכר בהדלקת הנר, ובחינם קאמר, וברשות ישראל הוא, מאחר שהוא צריך להשתמש לאורה הוי כמו בביתו שלישראל. ועוד אפילו אם תמצי לומר בשכר קאמר אבל מקום הרי לא אמר לו מבעוד יום שידליק את הנר. ואפילו אם היה אומר מבעוד יום להדליק לו את הנר נמי אסור, דהתם ליכא למימר כלל דגוי אדעתה דידיה קא עביד, דכיון דהדלקת הנר הויא מלאכה שאינה אלא לצורך שבת ודאי לצורך ישראל היא, ואינה דומה לשאר מלאכות, אבל הכא בשאר מלאכות דקיבולת, כיון דאמרינן דגוי אדעתא דידיה קא עביד שרי. וכל הני שאנו מתירין עם השמש הלא גם הנאתן קרובה בשבת, וכל מה שעושה הגוי אדעתא דנפשיה כהנך דאתי ממילא דמי, כדאמרינן גבי קדרא חייתא, וכגון כל הנך דנותנין צמר ליורה וחיטים לריחים, דלא שני לן בין ליהנות ממנו בשבת בין ליהנות ממנו לאחר השבת, דחד טעמא הוא. וכן שמע מפי הר' מאיר נר"ו דמותר ליהנות מהם בשבת. ואינו נראה בעיניי להתיר ליהנות מהם בשבת, דיש לחוש שמא יתנה עמו לגומרה בו ביום ואין דרך קבלנות בכך. ועוד דקיימא לן כל דבר שעושה גוי לצורך ישראל בשבת אסור לאותו ישראל ליהנות ממנו בו ביום. ואפילו לדברי המתירין, אם היה מתנה עימו מתחילה להחזירה בו ביום אסור. הילכך יש להחמיר בזה. וכן השיב הר' אביגדור כהן צדק נר"ו לר' משה בר' בנימין נר"ו כלים שהשלימן גוי בשבת והביאן לבית ישראל אין משתמשין בהן, דהוי ככבש שעשאו גוי לצורך ישראל, או נר שהדליק גוי לצורך ישראל, שאל יהנה בו ישראל.
<h2>דף קכב.</h2>
תנו רבנן גוי שליקט עשבים לבהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. והיכי דמי כגון דקאי לה באפה ואזלה. אבל אוקמה עלייהו אסור. דהוו להו כי מוקצה, דאמר רב הונא אמר ר' חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה. פי' עשבים מחוברין, דחמיר איסורייהו, ליכא למיחש שמא יתלוש, אבל מוקצה דליכא אלא טילטול בעלמא אסור, דגזרינן שמא יטלטלנו בידים. מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. והני מילי דמותר להשקות אחריו ישראל בשאין הגוי מכירו, אבל מכירו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו. והא דאמרינן אבל מכירו אסור, לא אמרינן אלא כגון מים ועשבים וכיוצא בהן דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אבל הדלקת הנר ועשיית כבש וכיוצא בהן דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו מותר. כי הא דשמואל איקלע לאבי תורן אתא ההוא גוי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטרי וקרי בהו אמר אדעתא דנפשיה קא אדליק. הדר אהדרינהו שמואל לאפיה לבי שרגא. ותנן מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו, וירד רבן גמליאל וירדו אחריו זקנים. ודלא כדברי התרומה, דקאמר אם היה מעט אש שיוכל להתחמם כנגדה בדוחק ובא הגוי ונתן עצים והרבה האש, וכן אם היה נר דולק ובא הגוי והדליק נרות הרבה, מותר לישראל ליהנות באותה האש והנרות. או יש לומר אפילו לדברי התרומה, דכיון דיש בה כדי חימום בדוחק ויש שם נר אחד יהא מותר. ומה שאנו אוסרין כגון שלא היה שם נר כלל. אבל רבינו תם זצ"ל כתב גוי שעשה מדורה והרבה בשלהבת כדי שיתחמם ישראל אסור. והכי נמי מסתברא דכל חיתוי וחיתוי שעושה הגוי בגחלים בשביל ישראל אסור. והא דאמרינן גבי נכרי שהדליק את הנר או מילא מים או עשה כבש אם בשביל ישראל אסור, פירש הר' יצחק ביר' לוי זצ"ל אסור לאותו הנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר מותר, כמו פירות הבאין מחוץ לתחום. ולא איסתבר ליה לבעל הדיברות. וכן כתב גם רבינו ישעיה זצ"ל הא דקאמר אסור אסור לכל ישראל משמע, דלא אמרינן הבא לישראל זה מותר לישראל אחר, אלא במלאכה האסורה מדרבנן, כגון הבאת חוץ לתחום, אבל בדאורייתא אסור לכל ישראל. אי נמי הבאת חוץ לתחום, דטריחא מילתא למיזל להתם, לא גזרו אלא בישראל זה שהביא בעבורו, וגזירה שמא יאמר לו עוד לך והבא, אבל ישראל אחר שאין מכירו לא יאמר לו לך והבא, הילכך שרי, אבל הכא דליכא טירחא יתירה אסור לכל ישראל, גזירה שמא ירבה בשבילו. וכן כתב רבינו שלמה בפרק אין צדין דדבר הנעשה לצורך ישראל אסור לכל ישראל. וכן כתב רבינו יצחק ביר' אשר זצ"ל האי דאמרינן בעירובין ובכתבי הקודש דבר הנעשה בשביל ישראל אסור, לכל ישראל משמע. וכן כל איסורין שבתורה הנעשה בשביל ישראל זה אסור לישראל אחר, דלא שרינן אלא דורון הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה דמותר לישראל אחר. ואי קשיא, הרי המבשל בשבת במזיד לא יאכל הוא, אבל אחרים יאכלו אפילו בו ביום, דכי מורי רב לתלמידיה דריש כר' מאיר, בפרק הכל שוחטין. יש לומר, בישראל לא גזרינן שמא יעשה עוד, דאדרבה יעשה תשובה, אבל בגוי ודאי ירבה בשבילו. ועוד כתב רבינו ישעיה ז"ל מהא דתנן עיר שישראל וגוים דרין בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת. אם רוב גוים רוחץ בה מיד. ואם רוב ישראל, ימתין עד שיחמו חמין. מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו. מהכא מוכח דמילתא דעביד גוי בשבת על ידי שום מעשה צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו, כגון מרחץ. ואם הביא מחוץ לתחום צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיבוא מחוץ לתחום, כגון חלילין, אבל הביא ממקום קרוב מתוך התחום, אע"פ שהביא דרך רשות הרבים, שהיא חשובה מלאכה גבי ישראל אינו צריך להמתין כלל, שמה המתנה צריך בהעברת ד' אמות ברשות הרבים, או להוציא מרשות לרשות, ולא אמרינן ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אם הוא אלף אמה או יותר עד אלפים, דאפילו כשיביאו מחוץ לתחום לא אמרינן דצריך להמתין בכדי שיבואו מאותו מקום שהביאום, שאפילו הביאום מרחוק כמה מילין אינו ממתין אלא כדי הבאת מיל אחד, אלפים אמה, שהוא הקרוי איסור גבי ישראל ולא יותר, הכא נמי לא הוה צריך להמתין אלא כדי להעביר ד' אמות ותו לא, שהיא הקרויה מלאכה ולא יותר, הילכך ליכא למימר בה ימתין כלל. ואם היא מלאכה מפורסמת לרבים יש לאוסרה עליו לעולם. כגון שהיו בונין ביתו בשבת, דומיא דעשו לו ארון וחפרו לו קבר, דאמרינן אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. בספר הרקח אוסר תבשיל או פת הבא בשבת דרך רשות הרבים. וגם רבינו יצחק ביר' אשר זצ"ל פסק מה שאנו משימין חילוק בין הבא מתוך התחום לבא מחוץ לתחום דווקא ביום טוב דליכא איסור הוצאה, אבל בשבת אפילו מתוך התחום אסור לכל ישראל, וגם לערב בכדי שיעשו, מפני שנעשית בהן מלאכת הוצאה בשבת. אבל לקבל מספקא לן, אם מותר לקבל בשבת דבר שאין מאותו המין במחובר לקרקע ואפילו שנעשה על ידי מלאכת הוצאה. ואסור דקאמרינן הכא באכילה אבל לטלטל מותר. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב דאין להסתפק בזה, דמאחר דאין לחוש בו בדין מחובר שאין במינו במחובר לקרקע מותר לטלטלו, דגרסינן בירושלמי ר' אומר אילו ואילו שנכנסו לתחום משחשיכה מותרין לשוחטן מיד. ואילו הן מדבריות הגדילות באפר. אמר ר' זעירא הדא אמרה כל שבא מחוץ לתחום בתחום משחשיכה מותר לטלטלו. ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' אחא ובלבד בד' אמות, כהדא גמליאל זוגא אוקריה חד גוי כמהין, אתא שאיל לר' מונא אמר ליה קבלון בגו מוקריון דידך ואוכלן בד' אמות. הא למדת שכל זמן שאין במינו במחובר לקרקע מותר לטלטלו. ואין הפרש בזה בין שבת ליום טוב לעניין טילטול. ופירש בעל הדיברות הא דאמרינן ובלבד בד' אמות, מיירי בשאין העיר מוקפת חומה, אבל אם היא מוקפת חומה כל העיר כולה הויא כד' אמות. והרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב לי כתבת גוי שהביא דורון לישראל בשבת דבר שאין במינו במחובר בתוך התחום, אם יש לאוסרו משום מלאכת הוצאה והעברת ארבע אמות ברשות הרבים שנעשה בשביל ישראל. תשובה. גוי שמילא מים בשבת בשביל ישראל מתיר רבינו יעקב לשתות אפילו לישראל שהובאו בעבורו, דאע"ג דתנן נכרי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, דווקא נקט לבהמתו, אבל לעצמו אע"פ שמילא לצורך ישראל שרי, דליכא למיגזר אי שרית ליה לשתות יבוא לעבור על אמירה לגוי שבות ויאמר לו לכתחילה הבא לי, דכל מידי דמצי למיעבד בהיתר מסתמא לא יעשה באיסור, והאי נמי מצי למיעבד בהיתר, שאם רצה מטפס ועולה מטפס ויורד, כההיא דפרק עושין פסין. כל שכן אם הגוי מביא מן הנהר שמותר, שהיה יכול ישראל לילך ולשתות שם יותר בקל. ואפילו מי שאינו סומך על היתר זה מותר לשתות לישראל אחר שלא הובאו בעבורו, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מדאורייתא רחב שש עשרה אמה מפולש משער לשער, ודמי לכרמלית דרבנן, והוי כדורון הבא מחוץ לתחום ביום טוב, דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דתחומין דרבנן. אמנם במקום שנהגו איסור בדבר הא אמור רבנן דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו לגדור. עד כאן תשובתו. ורבינו ישעיה זצ"ל כתב מספקא לי אם הביא גוי לישראל מים דרך כרמלית דליכא איסור תורה כי אם דרבנן, אם הוא יכול לשתותם, דבמתני' לא תנן אלא איסור תורה, אי מדמינן כל איסורי דרבנן להבאת חוץ לתחום, או דילמא בחוץ לתחום יש לומר דאחמור רבנן מפני שישראל אסור לילך שם, וגזירה שמא יאמר לגוי שילך ויביא לו, אבל מים דרך כרמלית שיכול ישראל ללכת שם ולשתות לא גזרו רבנן. ובעל התרומה כתב עבד או שפחה השואבים מים בשבת בשביל ישראל מבור שהוא ברשות הרבים ומביאו בבית ישראל, ועוד שהבור רשות היחיד, גבוה עשרה ורחב ארבעה, מתיר רבינו תם זצ"ל לשתות לפי שישראל היה יכול לילך לבור ולשתות שם. וכל שכן אם הגוי מביא מן הנהר שיהא ישראל יכול לילך שם בקל מותר. ולאותו שמחמיר ואינו סומך על היתר זה מכל מקום מותר לישראל זה לשתות, אם הביא גוי בשביל ישראל אחר, לדידן דלית לן רשות הרבים רק כרמלית וליכא כי אם איסורא דרבנן כמו פירות הבאין מחוץ לתחום. וגוי שאפה לחם בשבת לעצמו, בספר הרקח אוסר לישראל לוכל ממנו בשבת, דמאחר שהיה קמח או בצק הוי מוקצה והוי כתולש מחובר לקרקע. ולרב יהודאי גאון זצ"ל מצאתי שמותר לישראל לוכל ממנו בשבת. וכן כתב אחי ר' בנימן נר"ו דסבירא ליה דשרי, דמה לי אפה לחם מה לי הדליק את הנר, והלא זה אב מלאכה וזה אב מלאכה, וכשם שאנו מתירין גבי הדליק את הנר וגבי כל שאר מלאכות דעלמא, דעביד גוי אדעתא דנפשיה ומותר לישראל ליהנות מהן, הכא נמי באפיית פת לעצמו לא שנא. ואין מדמין אותן לתלוש מן המחובר לפי שזה תלוש ומוכן, וזה מחובר ואינו מוכן, שהרי החטים תלושין מאתמול ומוכנין הן, ואפילו טחן והרקיד ולש ואפה, מה בין זה למדליק את הנר, ואי משום מוקצה הא קיימא לן דלא שייך דין מוקצה בפירות שלגוי כלל. והכי איתא בירושלמי דגוי אינו צריך הכן. אמנם לא להורות לעשות מעשה עתה באתי אם לא בשעת הדחק. ונראה להחמיר בזה היכא דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו או שמא יאמר לו מערב שבת או שמא יבואו לדמות לזה תולש מן המחובר. וכן נראה להתיר מדברי רבינו ישעיה זצ"ל שכתב על הא דתניא הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו, גבי יום טוב, וכתב בעל הלכות הני מילי חנווני ישראל אבל חנווני גוי כל מידי דאיתיה במחובר, אי נמי כגון קמחא דאיכא למימר דאיטחין ביום טוב, אי נמי בצים דאיכא למימר דאיתילידו ביום טוב, אסור למישקל מיניה, וכתב רבינו ישעיה זצ"ל אינו נראה לי מה שאסר למיזבן קימחא מגוי משום דילמא איטחין ביום טוב, דלא מיבעיא קימחא אלא אפילו פיתא שרי למיזבן מיניה, ואע"ג דטחן והרקיד ולש ואפה ביום טוב, משום שאין בהן איסור מוקצה ואפילו חטים ראויין לכוס ומותר לטלטלן, אך אם היו טבל דלא חזו כלל. אמנם אם עשה מלאכה בשבת והוא הדין ביום טוב לצורך ישראל אסור שיהנה ישראל ממנו בו ביום. אבל אם עשה הגוי בעבור עצמו מותר לישראל לוכל וליהנות ממנו במקום דליכא איסור, כדאמרינן בפרק כל כתבי נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורה ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור.
